בין שתי מדינות גדולות נותר שטח מופקר. לאורך שנים רבות התנהלה מלחמה עקבת דם על אותו השטח, עד שאחד מהמלכים הציע הצעה: בוא ננהל דו קרב אחד שהמנצח בו יזכה בשטח.
הדו קרב יתנהל באופן הבא: כל מלך ישלח את החייל המובחר ביותר שלו, בזירת הקרב נחפור בור ענקי והחייל שיצליח להפיל לבור את היריב שלו - ינצח בקרב.
המלך השני קיבל את ההצעה והדו קרב יצא לפועל! אבל מה, כשראה המלך שהציע את הרעיון את החייל היריב, נבהל. הוא היה פשוט ענק, סוג של "הר אדם".
החיילים נעמדו זה מול זה, כשהבור היה במרחק של 100 מטרים מהם. לפתע הרים החייל הענקי את יריבו ורץ אתו לכיוון הבור. רק בדקה התשעים, כאשר היו ממש בפתח התהום, החל החייל להיאבק עם הענק וזרק אותו לבור.
המלך שמח שמחה גדולה ופינק אותו בסעודת מלכים מכובדת. במהלך אותה הארוחה פנה המלך לחייל ושאלו: מדוע לא נאבקת אתו לאורך כל הדרך וגרמת לו לשאת אותך עד לפתח הבור ללא שום התנגדות מצדך?
אז ענה לו החייל: כשראיתי מי עומד מולי, הבנתי שאין סיכוי שאצליח לגרור אותו עד לבור לכן העדפתי שהוא יתאמץ ויישא אותי לשם, כך הוא יפעיל את כל כוחותיו וכשהוא יהיה כבר עייף ותשוש איאבק בו ואנצח.
המשל הזה, של המגיד מדובנא, גרם לי לעצור ולחשוב-לא מעט פעמים אנחנו רצים כדי למצוא תשובות לשאלות שמישהו אחר כבר התאמץ, מצא, ויכול "לסחוב אותנו על גבו" ללא מאמץ
